תסביך ילדות או תחליף למקור


אספני כלי רכב מיניאטוריים שכמותי מגוונים באיסופם ואף משתנים במקור "התסביך", אם כן מה המניע היותר משותף לנו? האם אנחנו גוררים איתנו השפעות ילדות של צעצועים וכמיהה אל כלי רכב או שזה בכלל הערכה בוגרת לעולם המוטורי והסיפורים הייחודים המתקיימים בו? אני מניח שגם וגם.


במעגלי הזיכרון העמומים של שנותיי הראשונות על הכדור, נמצאות להן תמונות מספיק ברורות של צעצועים רבים שהקיפו אותי, וכן, אלה היו בעיקר מכוניות. נכון שלתקופה שבה נולדתי הייתה משמעות, הרי מבחינה מגדרית הסביבה הייתה חייבת לספק לי מכוניות, אני בן. אם הייתי נולד היום, בטח היו מקפידים שאקבל כמה ברביות בשמה של הקדמה, אבל עזבו לא לשם כך התכנסנו כאן. אין ספק שהתוצר החברתי תרם לי רבות ביצירת מציאות מוטורית טובה, החיבה שלי אל רכבים כילד הלכה וגדלה. מכוניות קטנות, גדולות, ועל שלט בכלל הייתה חגיגה ממכרת. המגירות ומקומות האחסון בחדר שירתו רק תחביב אחד, צעצועים, אבל מזן ספציפי, רכבים, מכל סוג וצורה, צבאיים, אזרחיים, משאיות, משטרות ובעצם כל מה שמשך את העין לקונים מתנה או למפנקים בטיול מלא אמוציות במסדרונות חנויות הצעצועים. מפגש עם חברים, ובני דודים שמצטרפים אל חופשות משפחתיות רק חיזקו את רגשות החיבה המשותפים אל העולם המוטורי.

השנים חלפו והצעצועים נדחקו מעט מהחזית, קצת כדורגל בשכונה, כדורסל וגם מכות מדי פעם כשהתנאים הבשילו לכך, זאת הייתה הסביבה שלי, לטוב ולרע. אמא שלי דאגה לארוז את כל הצעצועים שכבר לא בשימוש למען הדורות הצעירים יותר, בדיעבד אם הייתה שומרת עליהם במחסן בטח היום היה להם ערך מעניין. הניתוק מהצעצוע היה הכרחי לגיל, אבל ההתלהבות מכלי רכב באופן כללי לא חלפה לה, הרדיפה והעניין עברו לכביש, הייתי מנחש כל רכב שעובר מבלי לעיין בסמלו. ילדים בני גילי עשו להם ונדליזם טהור בזמן איסוף סמלים ממכוניות חונות, לי הייתה בעיה מוסרית עם העניין, ובתור בוגר בעל רכב אני שמח שלא הייתי חלק מזה. מגזיני הרכב לצד מגזיני העירום היו מושכי עניין לא פעוט בקרב אחוות הגברים הבוגרת, בנים צעירים יותר השתדלו לחקות משיכה זו באדיקות פנאטית, כמעט דתית.

אלה היו סוף שנות התשעים של המאה העשרים, המחשבים חדרו לכל בית ובאג אלפיים זרע פחד בכל הטכנופובים. משחקי המחשב הפכו נגישים, מרחבת משחקי הוידאו המשותפת שבקניון עד לחדר הפרטי של הילד, איזה תענוג. חבר קרוב קיבל לידו משחק עלום בשם "ראלי עולמי", אם אתם זוכרים בעבר המשחקים נמכרו בקופסת קרטון ענקית כשבאמצע מונחת אריזת הדיסק, אותו חבר לא הביע עניין רב בתוצר והעבירו אליי. אני חושב שבמקרה האופטימי, איבדתי משהו כמו שנה מהחיים על המשחק הזה, סטייג'ים אחר סטייג'ים, ביום, בלילה, בגשם ובשמש, התאהבתי במשחק. הוקסמתי מסגנון הרכבים ומהתנאים שנזרקים עליהם תוך כדי שאיפה נצחית לסיים את המסלול כמה שיותר מהר, הנזקים שהצטברו במסלול השפיעו והקשו עוד יותר על השגת המטרה, ועצם זה שאלו רכבים שהייתי מזהה מהחנייה הביתית רק הוסיפה לי עוד עניין בתחום. לדעתי זו הנקודה שגרמה לי ממש לאהוב רכבי ראלי, מה עשיתי עם זה באותה עת בחיים? לא הרבה, אבל כבוגר זה סיפק לי חתיכת טריגר.

ככל שהגיל שלי צמח אל התחום של בעלי הרישיון, ככה התחזקה לה תחושת המשיכה כלפי עולם הרכב, אני עדיין זוכר את ההתלהבות המטומטמת מצלילו של מפלט, גרגור מנוע ויציאה מהירה מנקודות הזינוק של איזו איבו מקומית בבעלות חובב עם אמצעים כלכליים. הכל בוער שאתה נער, גם רכבים גם בחורות, המוח שלך כמעט מתפוצץ מרוב התרגשות אם משלבים לך את שניהם. אך הגיל עושה את שלו, הגיוס לצבא עוזר לך לערבב מעט את הצורה ולגבש אופי, מה שנקרא להכיר את עצמך קצת יותר טוב. על הדרך גם יוצא לך להכיר עוד מלא אנשים חדשים, שאולי בסביבה הקרובה שלכם לא הייתם שואפים להתחבר, אבל בכורח הנסיבות אתם מוצאים את עצמכם חולקים עולם משותף. הפתיחות למגוון רעיונות ומחשבות, בשילוב עם הזמן העצמי שניתן לי כדי להגדיר את עצמי מחדש הובילו אותי אל העולם הפוליטי, רכב הפך בעיניי לכלי מנהלתי ותו-לא, רק להגיע ממקום למקום, אחרי שאתה מכיר בצבא כלכך הרבה אוטובוסים ורכבות אתה מבין שבלי רכב בישראל אתה אבוד.

זה לא שאיבדתי את החיבה לעולם הרכב, פשוט הוצאתי עצמי מהמשוואה. את העתיד המקצועי שלי תליתי במקורות עניין אחרים, אך בסופי שבוע ובהזדמנויות שצצו לקחתי את עצמי חזרה אל עולם הרכב. אם זה בתצוגות של מועדון החמש, מירוצים לא מוסדרים, ולעיתים גם כאלו שיותר קרובים למסגרות החוק. הרכבים המיניאטוריים עדיין לא זרמו בעורקיי, אם כי פגשתי בהם במונחים הזולים שלהם לא מעט פעמים בחנויות צעצועים. בתור בעל רכב צעיר הייתי גולש לא מעט בפורמי רכב כדוגמת "קארספורום", בעיקר בשביל להתעדכן בענייני טיפוח ואחזקת הרכב. תת-פורום קטן וחדש בשם "דגמי רכב" משך את תשומת לבי, נכנסתי והוקסמתי פלאים, שני משתמשים מרכזיים שפכו שם תמונות והגיגים בענייני התחום (רמז: איציק ומקסים), נשאבתי מיידית לרעיון. "איזה יופי זה המכוניות הקטנות האלו ומה שהן מייצגות, ובאיזה קלות ניתן להניח אותן על המדף וליהנות מנוכחותם" חשבתי לעצמי,  הלב והמוח חיברו את הכמיהה הילדותית שלי אל צעצועים ביחד עם העולם המוטורי האמיתי. הרכבים המיניאטוריים הצליחו לענות על שני תנאים בסיסיים שגדלתי עליהם ונדחקו במרוצת הזמן הצידה, מצד אחד אני עדיין ילד שמחפש צעצוע מושך על המדף, ומצד שני מכיר את הסיפור המוטורי העומד מאחורי המייצג המזערי, איך שדברים מסתדרים להם בסופו של דבר, גורל.

One comment

  • אהבתי מאוד את הכתבה. הזדהיתי עם חלק מהדברים, אם לא הרוב. אצלי המכוניות הקטנות בילדות היו בעיקר למשחק, בלי הרבה מעבר לכך. חזרתי לתחביב בצורה רצינית רק כשהייתי כבר בעל רכב ובעל אמצעים. רציתי לראות את הדברים שאני אוהב מול העיניים בחדר. אמא שלי כן שמרה את הצעצעועים שלי, וכשמצאתי את הארגז זה היה כמו אוצר. מדף אחד בויטרינה שלי מוקדש לכל הדגמים האלו מהעבר, למרות שזה לא בתחום האיסוך ואפילו לא באותו קנה המידה. בשורה התחתונה האוסף שלי מייצג את המוסך החלומי שהייתי רוצה. לכל דגם כמובן צריכה להתקיים זיקה אישית או משמעות היסטורית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s