החיים הם מסע ארוך, מפותל ומופלא, בכל יום אתה נאלץ להכריע בין שלל החלטות והתמקדויות, היום זה משהו אחד, ומחר זה משהו אחר לחלוטין. לפעמים אתה עוצר את עצמך לתהות האם זה שמביט בך בזגוגית ממול זה אותו אחד מאתמול, מה השתנה היום? מה קרה לאתמול? ומה יהיה מחר? שאלות יש לי בשפע, תשובות זה מה שחסר לי. האספנות היא כנראה מצרך פסיכולוגי, אי של שפיות, של נשלט, של שקט אישי, ההתעסקות בה חשובה לי, חשובה למסלול שאני הולך בו, לעיצוב הסביבה האישית שלי, וכנראה גם מאפשרת לי לנטרל מעט את המוח הקפדן לטובת הרגש. המיקום בסולם העדיפויות הוא זה שמשתנה, בעיקר כי מנגנונים נוספים נכנסים לפעולה כמו זמן, מקום וכסף, לפעמים זה אפילו לא בשליטה שלי, ולפעמים זה נעשה ממש מרצון, חישוב קר של מה חשוב עכשיו בשביל להשיג את היעד האישי של מחר.

זמן

המרכיב הבסיסי ביותר, הזמן, המונח שמגביל את החיים בכללותם. אי אפשר להתחמק ממנו הוא בכל מקום, רודף את חייך בלי הרף, גם כשכבר נגמרו לך הכוחות הנפשיים לאותו יום, כשאתה זרוק על הספה מול נטפליקס במקום ללמוד למבחן, הוא שם מתקתק ללא רחם, לא עושה הנחות בשביל אף אחד. האוסף דורש זמן, צריך לעקוב, צריך ללמוד וצריך לפעול בתחום, אחרת אתה הולך לאיבוד. אני זוכר את תחילת הדרך, המון טעויות נעשו שם, זו עקומת הלמידה של התחום ועקומת הלמידה של האישיות שלך. מה חשוב לך, מה אתה מחפש ועל מה לא תתפשר. אספנות זה תחביב מכלה זמן ידוע, אי אפשר להיות אספן בלי הזמן הדרוש.

כשהיה לי המון פנאי, ניתבתי את הזמן אל האספנות, עקבתי, מיינתי, פנטזתי, ויצרתי קשרים עם אנשים. האתר שאני כותב בו הוא אחד התוצרים של הזמן הזה. כשנכנסתי לתחום היה לי די זמן פנוי, הייתי סטודנט במשרה מלאה, כל עוד הספקתי את החומר, שאר הזמן היה פתוח לדברים אחרים. כשנכנסתי לעבודה במשרה מלאה, בשילוב הלימודים ובשילוב השגרה של החיים הבנתי שזו כבר אופרה אחרת לגמרי. ימים שלמים שאני בכלל לא מסוגל לחשוב על האוסף, כן אני עובר לידו ומביט במבוכה על ערימות האבק שהוא צובר, אבל אין לי את הזמן היום, אולי מחר. המחר הפך לימים, לשבועות ולחודשים, השגרה היומית שלי תפסה את כל מסגרת הזמן שלי, לא הצלחתי לחזור למסלול הפנאי הדרוש לאוסף.

הספק מתחיל לחדור, אולי אני בכלל לא אספן, אולי הפרק הזה נגמר, מי יודע מה פספסתי בכל הזמן הזה כשלא הייתי פה. אבל ברור לי שזו רק הפוגה, עניין של תעדוף זמנים, האוסף עדיין פה, אני עדיין שואף להגדיל אותו, לטפח אותו וליצור קשרים עם אנשים כמוני, זה פשוט צריך לחכות לזמן טוב יותר, לתעדוף אחר של הזמן, אולי מחר.

מקום

אני זוכר שהסתכלתי אל אחד המדפים הריקים בבית בתחילת הדרך, קבעתי אותו כמדף האוסף, כמה נאיביות. כשהגיעו ארבעת הדגמים הראשונים מיהרתי להציב אותם במקומם הראוי על מדף האוסף. התוצאה הייתה מעט עגומה, מדף כל כך רחב ידיים וכה מעט דגמים מעטרים את משטחו, חשבתי לעצמי כמה נחמד יהיה למלא את המדף בהמון דגמים יפים ונוצצים. היום, אני לא חושב שיש פינה בבית בלי דגם או בכלל אביזר הקשור לאוסף. מדפים דחוסים בקרטונים, ספריות מלאות בדגמים, אפילו האחסון מתחת למיטה לא נשאר מחוץ לעסק. הרגשתי לאט לאט איך הדירה מעלה במשקל אך לא מתרחבת לשום מקום.

התיאבון שלי גדל, המקום לא, אי אפשר להתחמק מדילמת הקרטון, אבל אתה מנסה להיות אופטימי, פשוט להתעלם מהמחסן שאתה חי בו. רוב האוסף שלי מורכב מדגמים קטנים יחסית (1/43), שהתחלתי להתקרב קצת לכיון 1/18 הבנתי כמה כואב זה עוד יכול להיות. אין יותר מקום, לא נשאר לי כבר שום מקום פנוי בדירה הנוכחית, יש עוד חיים מלבד האוסף והמקום הוא פקטור מרכזי באיסוף. כשהתקרבתי לקצה התפוסה עברתי לצמצום מושכל, רק דגמים שאני ממש חייב נכנסו לאוסף עד שכבר לא נשאר מקום בכלל, כדי שמשהו יכנס בשלב הזה, משהו צריך לצאת. הבנתי את הרמז, אבל מעבר דירה זה תהליך כולל שקשור לעוד דברים חוץ מהאוסף, אז מה אני עושה בינתיים? ממתין, מחכה למהלך הבא בחיים שיאפשר לי לקלוט חברים חדשים לאוסף, עד אז אני מסתפק במה שכבר השגתי ופשוט יושב על הגדר, עד שהיא תתרחק מעט.

כסף

כסף, המצרך הזה שכולנו רצים לעברו, האמצעי הבלעדי לקיומנו החומרי, קשה מאוד להשיג וקל מאוד לבזבז. יש אספנים המגדירים תקציב שנתי ברזל ובזה זה נגמר, לא משנה מה הדגמים שהם ירכשו במהלך השנה הסך הכולל שלהם יהיה בתוך המסגרת. יש אספנים שמעדיפים להיות גמישים יותר במהלך השנה, לחסוך חודש אחד במשהו אחד בשביל לשחרר קצת יותר באיסוף בחודש לאחריו. ויש כאלו גם שחיים את התחום בכל רמ"ח איבריהם, חלק נכבד מההכנסות שלהם מופנה לתחום. אני איפה שהוא באמצע, אני יודע להציב לעצמי גבולות אבל מרשה לעצמי מדי פעם להימתח מעט בשביל משהו ממש מיוחד. בתקופה האחרונה אפילו את זה אני לא מסוגל, אין לי שום יכולת לשחרר כסף לאיסוף, הכל מנוצל לדברים אחרים, כאלו שנכון לעכשיו עדיפים על האיסוף.

אני משתדל להימנע מלהיכנס לאתרי חברות הדגמים, השיטוט באיביי נעצר, ורשימת ההמתנה שלי כבר לא רלוונטית. אני עושה הכל כדי להימנע מהוצאה כלכלית לא מתוכננת, אני מכיר את עצמי, ככה הפכתי להיות אספן, אם אראה משהו שימשוך אותי, הוא יטריד את מנוחתי עד שאניח עליו את היד. זה אולי החלק הקשה יותר בתקופת "השפל", אתה נאלץ להסתתר, מהאנשים, מהתחום ואפילו מהדגמים על המדף שלפעמים מהווים חלק מסדרה שרצית להשלים. אני אפילו מתרחק מסיפורים שמאוד רציתי לקרוא על עולם הרכב, הכל כדי שלא אתפתה לשחרר את הארנק אחרי שקבעתי שזה לא אפשרי. ככה זה עם כסף, צריך ללמוד להתנהל, אחרת אתה תפגוש צדדים פחות יפים של החיים.

תם ולא נשלם

איך שלא אסובב את זה, האספנות היא גאות ושפל בשבילי, היום זה רק זה, מחר אני אפילו לא קרוב, אבל אספן אני תמיד אהיה. אולי מישהו יזדהה איתי לגמרי, ואולי הבעיות שלי הן פרטניות לחלוטין, אבל אני בטוח שכל אספן באשר הוא אספן ימצא משהו להתחבר אליו במסע שלי, מסע שעדיין לא נגמר. החיים הם מסלול פחות צפוי ממה שאנחנו נוטים לחשוב, אין יותר ברור מזה בתקופה שבה הקורונה משתוללת שם בחוץ וכל השגרה שהכרנו כבר לא קיימת. אני כנראה עמוק בתוך תקופת "השפל" אבל היא לא תימשך לנצח, אחריה הגאות מגיעה, זה מן חוק קבוע בחיים שלנו. אמנם הגאות והשפל האמיתיים תלויים בירח, אצלנו בני האדם זה קצת אחרת, אנחנו תלויים בעיקר בעצמנו, אנחנו אלה שקובעים מה נכון לעכשיו ומה לא. אני מקווה שאחזור בקרוב, לא בטוח שבאותה עוצמה כמו בהתחלה אבל לפחות לא כמו עכשיו שאני כמעט ולא. ממתין בקוצר רוח לגאות.

מאחל לכולכם חג חירות שמח ובטוח!